ההאשמות האחרונות של ועדת האו״ם נגד ישראל נעות מאירועי ירי בודדים ועד לטענה שרצח עם נמשך. עבור מי שבוחן פעילות צבאית, השאלה המכרעת היא מהן הראיות שמחברות בין הרמות האלה: מה קרה במפגש עם הכוח, מי אישר את הפעולה וכיצד היא מוכיחה מדיניות רחבה יותר.
ההודעה שפרסם משרד נציב האו״ם לזכויות האדם, OHCHR, ב-26 באוקטובר 2026 נשאה כותרת שפירושה: ״ישראל ביצעה פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בשטח הפלסטיני הכבוש, על רקע רצח עם מתמשך בעזה, קובעת ועדת החקירה של האו״ם״. הדוח שעליו היא מבוססת, A/81/430, נושא את התאריך 14 באוקטובר. מועד הפרסום ותאריך המסמך אינם זהים.
הכותרת הגורפת הזאת מחייבת קריאה מדוקדקת של הדוח שמאחוריה. ועדה יכולה לחקור ולקבוע ממצאים. פרסומם אינו הופך אותם להרשעה פלילית, וסמכותו של האו״ם אינה מבטלת את הצורך לבדוק כיצד גובשו המסקנות.
משרד החוץ הישראלי דחה את הדוח וטען שהוא פוגע בזכותה של ישראל להגן על עצמה ומעניק לגיטימציה לטרור ג׳יהאדיסטי, לפי הג׳רוזלם פוסט. המחלוקת נוגעת אפוא הן להאשמות והן לאופן שבו הוועדה מתייחסת לסכסוך.
לפרסום המקורי של משרד החוץ הישראלי ב-X
מתחילים בהחלטה להפעיל כוח
שחזור מבצעי מתחיל עוד לפני הפגיעה. הוא בוחן מול מה חשב הכוח שהוא עומד, איזה מידע היה בידיו, באיזה נשק בחר ואילו אמצעי זהירות היו ישימים. התוצאה חשובה, אך אינה יכולה להשלים כל חוליה חסרה ברצף הזה.
הוועד הבינלאומי של הצלב האדום מתאר מידתיות באמצעות שקילת הנזק הצפוי לאזרחים מול היתרון הצבאי הממשי והישיר שהיה צפוי מהתקיפה. זוהי בחינה של תקיפה מסוימת. אין זו השוואה בין סך האבדות של אוכלוסיות יריבות.
לכן, הערכות מודיעין, תיעוד תצפיות, תקשורת בין הכוחות ורישומי אישור עשויים להיות בעלי ערך בבדיקת האשמה. אף אחד מהם אינו הגנה אוטומטית על התנהלות ישראלית. בשילוב עדויות וראיות פיזיות, הם יכולים להבחין בין פעולה חוקית, הערכה שגויה ותקיפה מכוונת של אזרחים. התייחסות לאפשרויות האלה כאילו הן זהות מחלישה את החקירה.
מגבלות השיטה שעולות מהדוח עצמו
המסמך מאוקטובר מפנה את הקוראים לשיטת העבודה הקיימת של הוועדה ולדוחות קודמים. מסמך תנאי הסמכות שלה קובע רף של יסוד סביר ומתאר אימות באמצעות מקורות בלתי תלויים. בדוח נאמר גם שישראל לא השיבה לשתי בקשות מידע, ואילו מדינת פלסטין השיבה לשתי הבקשות שהופנו אליה.
הפרטים האלה חשובים יותר מטענה גורפת שאין ראיות. עדויות וחומרים מתועדים יכולים לבסס עובדות, גם כשנאספו מרחוק. הם אינם חושפים בהכרח מה ידע המפקד או מסבירים כל החלטה על תקיפה. מנגד, היעדר תשובה ישראלית אינו מוכיח שתיאור הוועדה שקרי.
הביקורת הנכונה צריכה להיות ממוקדת: אילו ראיות תומכות בכל ממצא, איזו גרסה חלופית נבחנה ומה עדיין אינו ודאי? כשהדוח החדש נשען על ממצא קודם, יש לבחון גם את החקירה שעליה הוא מבוסס. חזרה על מסקנה בכמה דוחות אינה יוצרת כמה מקורות עצמאיים לאותה מסקנה.
עזה ויהודה ושומרון דורשות בחינות מבצעיות נפרדות
הדוח מבקר את ישראל על החלת מסגרת דיני הלחימה על פעולות אכיפת חוק ביהודה ושומרון, שאותן הוא מכנה הגדה המערבית. הדבר מעלה שאלה בדבר המסגרת המשפטית של כל אירוע, עוד לפני בחינת הנשק שנבחר. אי אפשר לנתח פעולת מעצר ומפגש לחימה כאילו נסיבותיהם זהות.
הוועדה מציינת 254 פלסטינים שמתו בתקיפות אוויריות באזור בין 7 באוקטובר 2023 ל-30 בספטמבר 2026, לעומת שישה משנת 2008 ועד 6 באוקטובר 2023. הנתונים מתארים עלייה גדולה. כשלעצמם, הם אינם מזהים כל מטרה, קובעים את מעמדו של כל נפגע או מראים לאיזה איום נועדה תקיפה מסוימת לתת מענה.
בעזה, הדוח בוחן אירועי ירי ותקיפות סביב הקו הצהוב. בדיקה משמעותית צריכה לברר היכן עבר הקו בזמן הרלוונטי, מה יכלו האזרחים להבין לגביו ומה ראו החיילים. חציית קו אינה מוכיחה כשלעצמה שמותר לתקוף אדם. באותה מידה, נפגע לידו אינו מלמד על מלוא נסיבות הפעולה.
המונחים בתחום הבינה המלאכותית עלולים לטשטש אחריות
אחד הקטעים בדוח מתייחס יחד לכלי בינה מלאכותית ולמערכות נשק אוטונומיות, ומזכיר את ״הבשורה״ ו״לבנדר״. לאחר מכן הוא מתאר את Where’s Daddy כמערכת מעקב. עבור קהל העוסק בביטחון, ההבחנה בין התפקידים חיונית. תוכנה שמציעה מטרה או עוקבת אחריה אינה הופכת מעצם כך לנשק שבוחר אותה ותוקף אותה באופן עצמאי.
הצלב האדום מבחין במפורש בין כלים לתמיכה בהחלטות לבין נשק אוטונומי שבוחר מטרות ותוקף אותן ללא התערבות אנושית נוספת. ההבחנה אינה מכריעה אם מערכת ישראלית מסוימת הופעלה כחוק. היא מבהירה מה על החוקרים לברר: מה עושה המערכת, איזה מידע הפיקה, איזו בדיקה אנושית נעשתה ומי אישר את התקיפה.
הוועדה עצמה אומרת שמי שמפעילים שליטה אפקטיבית ומקבלים את ההחלטות הרלוונטיות ממשיכים לשאת באחריות. העיקרון הזה מחייב להתחקות אחר החלטות ממשיות. התווית ״בינה מלאכותית״ אינה תחליף לראיות על הליך בחירת מטרות בלתי חוקי, ומעורבות אנושית אינה מכשירה הליך כזה באופן אוטומטי.
גם טיעון היסטורי זקוק לקשר להחלטות מבצעיות
הדוח מציב את פעולות ישראל כיום בתוך נרטיב שמגיע עד מלחמת 1947-1948. הטיעון ההיסטורי עשוי להסביר כיצד הוועדה מפרשת מדיניות. לבדו, הוא אינו יכול להוכיח את מטרתה של פקודה מסוימת שניתנה עשרות שנים לאחר מכן.
רצח עם דורש כוונה להשמיד קבוצה מוגנת, ככזו, במלואה או בחלקה. זו האשמה נפרדת מתקיפה בלתי חוקית. מעבר מהפרות פרטניות למסקנה על מערכה מחייב ראיות שמחברות בין המעשים, הסמכות והכוונה. מטרה צבאית מוצהרת אינה מתירה פשעים; סבל אזרחי אינו מבטל את החובה להוכיח את הפשע המסוים שמייחסים לצד הנחקר.
ההשלכות חורגות משדה הקרב
ההמלצות מופנות גם לממשלות ונוגעות לקשרים ביטחוניים. הן כוללות חקירות והעמדה לדין, הגבלות על סיוע שמשמר את הכיבוש ואת ההתנחלויות, ואסדרה של בינה מלאכותית צבאית. אלה המלצות ועמדות משפטיות שמציגה הוועדה, ולא אמברגו נשק עולמי חדש שנכנס לתוקף.
המסמך קובע גם שכוחות הביטחון הפלסטיניים ביצעו הפרות. ההתמקדות המוצהרת שלו בגורמי מדינה מסבירה את החלק הזה בתחומו, אך אינה הופכת אותו לתיאור מלא של התנהלות כל ארגון חמוש. על הקוראים לזכור את הגבול הזה כשהם בוחנים את מסקנותיו הרחבות על הסכסוך.
עבור קוראי Military Ledger, אמת המידה מעשית: לעקוב אחר הראיות מהאירוע אל ההחלטה הפיקודית, ומשם אל המדיניות הנטענת. כשהקשר מתועד, יש לבחון אותו. כשהוא מבוסס על הסקת מסקנות, יש לבדוק את החלופות. חומרת ההאשמה הופכת את ההקפדה הזאת לנחוצה יותר, לא פחות.